על חתונה בהסכמה
בשנת 1998 נתגלתה טבעת בעיר ארפורט (תמונה 1).
תמונה 1. טבעת. נתגלתה בשנת 1998 בלב הרובע היהודי בארפורט שבגרמניה. מתוארכת למחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה.
הטבעת שנתגלתה במטמון יהודי, עשויה זהב, היא מעוצבת כאשר על ראשה כמבנה אדריכלי גדול עם גג פירמידלי. על כל אחת מצלעות הטבעת נחקקה אות בעברית: מ', ז', ל', ט', ו', ב', ובקיצור, הכתובת העברית "מזל טוב". תחתית הטבעת מעוצבת כזוג ידי ימין שאוחזות זו בזו, או במילים אחרות "תוקעות כף" (תמונה 2).
יהודים בימה"ב לא המציאו את תקיעת הכף. מסתבר שכבר בעת העתיקה נהגו הרומים לתקוע כף כסמל להסכמה והרמוניה בין שני צדדים. הרומים כינו זאת בשפתם "Dextrarum Iunctio" שפירושו=האיחוד של ידי ימין. לדוגמה, הסכמים מדיניים וצבאיים נחתמו בלחיצת יד, כמו גם עסקאות כספיות בין סוחרים. מכיוון שהחתונה נתפסה גם היא כהסכם או עסקה הנרקמת בין שני צדדים (החתן והכלה או בני ומשפחותיהם), ואכן חתנים וכלות נהגו לתקוע את כפם כחלק ממנהגי החתונה הרומית הנוצרית והיהודית. מנהג זה שרווח במנהגי היהודים בימה"ב ובראשית העת החדשה לא שרד עד לימינו.
קריאה של שאלה ותשובה שכתב רש"י (רבי שלמה יצחקי שחי בצפון צרפת במאה האחת עשרה), מלמדת אותנו כיצד תקיעת הכף הייתה קשורה לחתונה היהודית:
"וששאלתם: ששידך ראובן [את בנו] על בת אחיו וקיימו דבריהם והניחו תשומת יד ביד קבלנים על מנת שהחוזר בו יפסיד ערבונו כדרך שהורגלו ברוב מקומות. ועברו כמה שנים וחוזר בו ראובן...".
ובמילים אחרות, איש אחד הבטיח לאחיו שבנו יתחתן עם בתו. למרות שהם תקעו כף ("תשומת יד") והניחו ערבון כספי, לאחר מספר שנים האיש הפר את הבטחתו. תשובה זו של רש"י מעלה מספר שאלה עקרונית לגבי ההסכמה בחתונה היהודית, ובעיקר האם החתן והכלה נדרשו להסכים להינשא או שמא בכלל לא שאלו אותם, שהרי ההסכם נחתם בכלל בין האבות.
שאלות לדיון
1. האם היום תוקעים כף בחתונה? אם כן – מי?
2. האם החתונה עדיין נחשבת ל"עסקה"? תנו דוגמאות להיבטים משפטיים או כלכליים של החתונה? (רמז: נדוניה, כתובה...)
3. האם בחברה שלכם נדרשת הסכמה של בני זוג להינשא האחד לשני? האם זה מתקיים בכל החברות?
4. האם נדרשת הסכמה של ההורים והמשפחה כדי להינשא?
5. האם לדעתכם נישואין שלא בהסכמה נחשבים לאונס (שאחרי אחרי החתונה גם מקיימים יחסי מין)?
6. שאלת בונוס: מדוע לדעתכם לחיצת היד מופיע דווקא על טבעת "מזל טוב" אשכנזית?
עורך: עידו נוי
