האפיפיור והיהודים בימי הביניים

היהודים באירופה של ימי הביניים חיו תחת שלטון נוצרי, נמצאו במעמד פוליטי נחות, וסבלו לעיתים מרדיפות והתנכלויות. היחסים בין הרוב הנוצרי למיעוט היהודי היו בתקופות רבות מתוחים, ונוצרים רבים חשו עוינות כלפי היהודים שסירבו להתנצר ולהיטמע בחברה שסבבה אותם. למרות זאת, הייתה קיימת גם מסורת נוצרית שטענה שיש לשמור על היהודים במעמד נחות, אך גם לספק להם הגנה מפגיעה פיזית וחוקית. שליטים נוצרים רבים העריכו את תרומתם של היהודים לכלכלה ולמסחר, הגנו על היהודים שחיו תחת מרותם, ונתנו להם חירות לנהל את אורחות חייהם בהתאם למסורת היהודית.

ארמון האפיפיורים באביניון (Wikimedia Commons)

המתח בין העוינות כלפי היהודים ובין הרצון להגן עליהם בא לידי ביטוי במסמך שלפנינו. מדובר במכתב רשמי שפורסם לראשונה על ידי האפיפיור קליקסטוס השני, ראש הכנסייה הנוצרית, בשנת 1120. המכתב מופנה אל המלכים ושאר השליטים באירופה, וקורא להם להגן על היהודים. המכתב פורסם מחדש על ידי מספר אפיפיורים בימי הביניים, בשינויים קלים, כאשר חשבו אלו שהיהודים נמצאים בסכנה.

המקור שלפניכם תורגם מלטינית. אפשר למצוא את המקור הלטיני בספר Shlomo Simonsohn, The Apostolic See and the Jews, Documents: 492-1404 (Pontifical Institute of Mediaeval Studies: 1988):

"אנו מגנים, ובצדק, את צביעותם של היהודים, המתעקשים ועומדים בסירובם להודות בחוכמה המוצפנת במילות הנביאים ובכתביהם שלהם. הם אף מסרבים לקבל את האמונה הנוצרית והישועה. בכל זאת, אנו זוכרים כי אדוננו בחר להיוולד לנצר היהודים כאשר עטה על עצמו בשר כבן תמותה, למען ישועת בני האדם. אנו אף זוכרים כי זוהי חובתנו לגלות אנושיות כאשר פונים לעזרתנו ולחסדי הרחמים הנוצריים שלנו.

לכן, [...] אנו לוקחים את היהודים תחת חסותנו, להגן עליהם. אנו מורים כי אף נוצרי לא יפעל בשום דרך כדי לפצוע או להרוג יהודים, או לקחת את כספם או לנשל אותם מתפקידם בטרם עת, אלא אם התיר לו במשפט השליט של אותה הארץ לעשות כן. וכן [אנו מורים] שאם מישהו היודע על ההוראות הללו יעז בכל זאת לעשות את ההיפך, הוא יאבד את משרתו או תוארו, ויסבול את העונש החמור של נידוי, אלא אם יתקן את דרכיו"

אנו: האפיפיור כתב על עצמו בלשון רבים.

עומדים בסירובם: האפיפיור רומז לכך שהיהודים בחרו שלא להתנצר למרות הופעתו של ישו. החוכמה המוצפנת: הנוצרים מאמינים כי חלקים מהתנ"ך מבשרים ברמז על בואו של ישו.

בכתביהם שלהם: התנ"ך, בניגוד לברית החדשה.

אדוננו: ישו.

לנצר היהודים: ישו חי כיהודי.

עטה על עצמו בשר: הנוצרים מאמינים כי ישו הוא אל שהפך עצמו לאדם.

למען ישועת בני האדם: הנוצרים מאמינים כי ישו כיפר במותו על חטאיהם של בני האדם.

לנשל אותם מתפקידם: יהודים החזיקו לעיתים בתפקידים רשמיים באירופה של ימי הביניים.

במשפט: על פי החוק בכל ארץ.

השליט: המלך, בדרך כלל. האפיפיור היה המנהיג הדתי של כל אירופה, והמלכים שלטו בארצות השונות.

נידוי: האפיפיור לא יכול היה לפטר שליטים אחרים, אך יכול היה לנדות אותם מחיק הכנסייה.

שאלות לדיון

1. מה הייתה עמדתו הדתית של האפיפיור כלפי היהודים, ומה הייתה עמדתו הפוליטית והמעשית? מהו ההבדל בניהן?

2. מהו שורש האיבה הנוצרית כלפי היהודים על-פי המכתב?